<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' פדיון הבן</h1>
<h2>דף יב:</h2>
תני' הערכין בשעתן פדיון הבן אחר ל' יום פדיון פטר חמור לאלתר, ורמינהו אין בערכין ופדיון חמור והבן ונזירות פחות מל' יום ומוסיפין עד עולם אר"נ אמר רב לומר שאם פדהו פדוי, פי' עקר מצות פדיון חמור לאחר ל' מיהו אי פדהו קדם ש"ד, מכלל דבנו אם פדהו קדם אינו פדוי האתמר הפודה בנו קודם ל' רב אמר בנו פדוי, לאו אתמר עלה אמר רבא דכ"ע מעכשיו אינו פדוי, ומסיק הא דקתני פדיון פ' חמור לאלתר לרבנן דלא אתקש לבכור אדם דבעי ל' יום, וברייתא דקתני ל' יום ר"א דמקיש פ"ח לאדם, אע"ג דפריך הכא מרב דאמר בנו פדוי לא משום דהלכתא כותי' אלא דפריך דידי' אדידי'.
<h2>דף מו.</h2>
יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי ובן ט' שיצא ראשו מת, והמפלת דמות בהמה חיה ועוף לר"מ, וחכ"א עד שיהא בו מצורת אדם והיינו (חס) [כחסא]. אבל בשאר אינו כלום. המפלת סנדל שליה ושפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן. מי שלא הי' לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה, עודה שפחה ונשתחררה עודה נכרית ונתגיירה ושבאת לישראל ילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, ריהג"א אף בכור לכהן שנ' פטר רחם בישראל, עד שיפטרו רחם מישראל. מי שהי' לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת וילדה בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, ילדה היא וכהנת היא ולויה, היא ואשה שכבר ילדה... [חסר]. — איזה בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא מים מלא גוונים, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים המפלת יום מ' הבאים אחריהם בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן.
<h2>דף מו:</h2>
אמר ר"ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה שהבא אחריו בכור לנחלה מ"ט יכיר אמר רחמנא, ורי"ו אמר אפי' לנחלה, והלכה כרי"ו כיון דנפק פדחת אע"ג דהדר עאל ונפק חברי' נוטל פי שנים האי דנפק פדחת דיליה ברישא.
<h2>דף מז.</h2>
אראב"א לוי' שילדה בנה פטור מן הבכורה, דאיעבר ממאן, אי מכהן או לוי, אפי' ישראלית פ', ואי מישראל למשפחותם לבית אבותם כ' אר"פ דאיעבר מגוי ול"ת למ"ד אין מזהמין את הולד אלא אפי' למ"ד מזהמין לוי פסול מקרי, מר ברי' דר' יוסף משמי' דרבא א' אפי' איעבר מישראל בפטר חרם תלי' רחמנא ורחם דלוי' היא. אר"פ בדק לן רבא כהנת שנתעברה מגוי, ואנא אמינא כלוי' דמי', ואמר לי הכי השתא לויה בקדושתה קיימא דלוי' שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת, אבל כהנת כיון דבעל לה נכרי הו"ל זרה ופסולה מתרומה ומדין כהונה וכיון דזרה היא חייב בנה ה' סלעים, וקייל"ן כראב"א וכתרוצי' דמר ברי' דר' יוסף לוי' שנתעברה מישראל בנה פטור מה"ס, והכי אמר רבינא הלכה כראב"א דאמר לויה שילדה בנה פ', ואליבא דמר ברי' דר"י, ומר ברי' דר"י מוסיף אר"פ ולא דחי לר"פ, דהיכא דאיעבר לוי' מגוי בנה פטור מה"ס דבקדושתה קיימא. הלכך לוי' שנתעברה מכהן לוי ישראל או מגוי בנה פ' מה"ס, וכהנת שנתעברה מכלו"י בנה פטור, אבל נתעברה מגוי איתחלא לה קדושתה וחייב הבן לפדות עצמו, וישראלית נמי שנתעברה מגוי ועבד חייב הבן לפדות עצמו, וכ"פ בעל הלכות.
<h2>דף מז:</h2>
אתמר כהן שמת והניח בן חלל בתוך ל' יום חייב לפדות א"ע שלא זכה האב בפדיונו, לאחר ל' יום אין הבן חייב לפדות עצמו שכבר זכה האב בפדיונו, והוי כאלו הפריש האב ה"ס ופדה בנו ועכבם לעצמו. כ' בעל הלכות מי שנתן פדיון בנו לד' ולה' כהנים בנו פדוי, ואם נתנם לכהן א' בד' או בה' פעמים נמי פדוי.
<h2>דף מח.</h2>
מי שלא בכרה אשתו וילדה ב' זכרים נותן ה' סלעים לכהן, מת א' בתוך ל' יום האב פטור דאמר לכהן אייתי ראי' דפשוט מת, מת האב לאחר ל' יום רי"א נתחייבו הנכסים דאחים שחלקו יורשים הן ומלוה על פה גובה מן היורשים. זכר ונקבה ולא ידענא מי נפיק ברישא, אין לכהן כלום דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
<h2>דף מח:</h2>
ב' נשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים נותן האב י' סלעים לכהן, מת א' מהן תוך ל' יום, אם לכהן א' נתן פדיון שניהם, יחזיר לו ה' סלעים דאגלי מילתא דלא חייב ואם לב' כהנים נתן, כל חד מדחי לי' הריני מחזיק בשביל בנך החי, ומיירי דלא פרש לכהן בעד איזה מהם נתן הפדיון או שנתערבו הילדים, ילדו שתי נשיו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לכהן, דמאחת ודאי יצא זכר תחלה, שתי נקבות וזכר או שני זכרים וב' נקבות, אין לכהן כלום, אימור נקבות יצאו תחלה, אחת בכרה וא' לא בכרה וילדו ב' זכרים, נותן ה' סלעים, מת א' מהן תוך ל', פטור האב, אימור בן שלא בכרה עדיין מת, זכר ונקבה אין לכהן כלום, אימור אותה שלא בכרה ילדה נקבה. שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים, זה נותן ה' סלעים וזה נותן ה' סלעים לכהן. מת א' בתוך ל' ואינו ידוע איזו בן מת, אם לכהן א' נתנו יחזור ה"ס והאבות יחלקו ואם לב' כהנים נתנו לא יכלו להוציא מידם, זכר ונקבה האבות פ', כל חד אמר נקבה שלי, והבן חייב לפדות עצמו, דמ"מ בכור הוא, שתי נקבות וזכר, או שני זכרים וב' נקבות אין לכהן כלום דאימר נקבות יצאו תחלה, אחת בכרה וא' לא בכרה של ב' אנשים וילדו ב' זכרים מי שלא בכרה אשתו נותן ה"ס, זכר ונקבה אין לכהן כלום, דאימר המבכרת ילדה נקבה וכן בכל שאר ספקות בפדיון אמרינן המוציא מע"ה.
<h2>דף מט.</h2>
ומי שאינו פודה בנו עומד באסור גדול, והבן עצמו באסור אי לא פריק נפשי' כשיגדל. כבר כ' דא"צ למפרק אלא במעמד כהן דשקיל פדיון הקצוב, מיהו אי ניחא לי' לכנופי עשרה ליקרא בעלמא או לפרסומי ניסא או משום כבוד הבריות רשות בידו, כי הא [ב"ק ס"פ מרובה] דרב ושמואל ור"א אקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לי' לבי ישוע הבן שהוא פדיון הבן. ר' שמלאי אקלע לבי פדיון הבן, בע' מיני' פשיטא [סוף פסחים] על פדיון הבן אבי הבן מברך, שהחיינו כהן מברך דמטי הנאה לידיה או אבי הבן מברך דעביד מצוה, אזל שאל בי מדרשא אמרו לי' אבי הבן מברך שתים, והלכתא אבי הבן מברך שתים. וחזי לן אי מת הבן לאחר ל' והאב נותן לכהן ה' סלעים דלא מברך שהחיינו המקום שקראנו בני בכורי ישראל וגאל אבותינו וצונו לפדות הבכורי' ולקדשם בקדושת שמו, יגאל אותנו בקרוב ויפדנו מכל צרה ויקדשנו כד' קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, ונ' כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו.
בכור שמת תוך ל', אעפ"י שנתן לכהן יחזיר, מת לאחר ל' אעפ"י שלא נתן יתן, מת ביום ל' כיום שלפניו ויחזיר לו דגמרינן חדש חדש ופדויו מבן חודש תפדה, וכ' במנין לוים מבן ח' ומעלה, רע"א אם נתן לא יטל, ואם לא נתן לא יתן ואיכא דגרסי בגמ' לחומרא ומשבשתא... יש מי שאומר דל' יום דבכור מנינן לחדש הלבנה שהיא לקבלתנו כ"ט יום ומחצה וב' ידות שעה וע"ג חלקים וחדש זה יהי' שלם מעת לעת ואח"כ ראוי לפדיון כדא' ביוצא דופן שבבן ובבת מעל"ע ואמר למאי הלכתא לערכין מבן חדש. ומה בן חדש לערכין מעל"ע כך בן חדש דפדיון מעל"ע, וחודש נקרא זמן הלבנה שמתחדשת ונראית אחר שנסתרה, ומי שעבר עליו זמן זה בן חדש נקרא ע"כ. ולא נמצא בגרסתנו כך אלא למאי הלכתא לערכין, והיינו לערך שנים, ולמ"ד לפירקן דיוצא דופן הא נמי לשנים, אבל לענין ערך חדש ופדיון אמרו ל' יום ואמרו סתם יום ל' כלמטה הימנו בערך ובפדיון [ערכין י"ח ע"א], ואי אי' דבחדש לזמן לבנה תלי' מלתא... [חסר] ובכל מקום דכ' חודש אמרינן מונין חדש לימים ולא לשעות [מגילה ה' ע"א] ואמרינן בנזיר [ו' ע"א] סתם נזירות ל' יום דכ' עד מלאת הימים איזה ימים שצריכין למלאות הוי אומר ל' יום, פ' חודש שהוא כ"ט וחצי לפי חודש הלבנה וצריכין למלאותו ליום שלם שאין שעות נחשבות ואמרינן בר"ה [י"ט ע"א] כמה עבור שנה ל' יום, ובכתה או"א ירח ימים ירח שלשים ימים שלשים, אלמא כל היכא דכ' חודש הוא ל' יום. ויש מחבורתנו שפי' בכל הני דאתמרו פ' יוצא דופן שנה מעל"ע, לאו למימרא דחושבין לשעות אלא לאפוקי דלא נחשב לשנת העולם וכשיגיע ר"ה לא אמרינן נשלם לו שנה אלא כשיגיע עת לידתו, ואם נולד א' ניסן לא נשלם לו השנה עד שישוב א' ניסן אבל לא תלה בשעה שנולד אפי' נולד סוף א' ניסן, ולא אמרו בשעות תלי' אלא בקדשים ובבתי ערי חומה. וכך נהגו במדינתנו שלא לפדות עד שיגיע יום ל"א לאחר לידה.
מת הבן לאחר ל' יום אעפ"י שלא נתן יתן, אתי' ערך ערך מערכין או משום דכ' בניך תפדה ולא יראו פ' ריקם מה להלן יורשים חייבים, אף כאן יורשים חייבים.
מת האב תוך ל' בחזקה שלא נפדה הבן עד שיביא ראי' שנפדה לאחר ל' בחזקה שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה פי' שידעו שהאב צוה בשעת מותו שעדיין צריכין לפדותו.
תנן כל מצות (האב) [הבן] על הבן אנשים חייבין נשים פטורות, ופרש בגמ' ה"ק כל מצות הבן המוטלות על האב אנשים חייבין נשים פטורות, תנינא להא דת"ר האב חייב למול בנו להשיאו אשה ללמדו תורה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים, רי"א כל שאין מלמד בנו אומנות כאלו מלמדו ליסטוס, לפדותו שנ' וכל בכור אדם בבניך תפדה והיכא דלא פרקיה אביו מחייב לפרוק נפשי' דכ' פדה תפדה, ואיהי מנ"ל דלא מפקדא לפרוקי בנה דכ' תפדה תיפדה כל שמצווה לפדות עצמו מצווה לפדות אחרים וכל שאינו מצווה לפ' עצמו אינו מצווה לפדות אחרים והיא אינה מצווה לפדות עצמה כשתגדל דכ' פדה תפדה כל שאין אחרים מצווים לפדותו אינו מצווה לפדות את עצמו. ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם מצוה דגופי' עדיף, ופליגי ר"י ורבנן אי הוא ובנו לפדות ולית לי' אלא ה' סלעים משועבדין וה' בני חורין, ר"י סבר מלוה הכתובה בתורה כשטר דמי, בהני ה' בני חורי פריק לברי' ואזיל כהן וטריף ה' משועבדי לדידי' ורבנן סברי מלוה הכתובה בת' לאו ככתוב בשטר הלכך אינו פודה ממשעבדי ודידי' עדיף, ופודה עצמו מבני חורי ואינו פודה בנו [ע"ב]. ת"ר הי' לו ה' נשים ויש לו מהם ה' בנים, כולם חייבים לפדות שנ' וכל בכור בניך תפדה אע"ג דבכור לנחלה הראשון לבד דראשית אונו כ', לענין בכור לכהן בפטר רחם תלה רחמנא.
אתמר הפודה בנו בתוך ל', אם אמר מעכשיו אין בנו פדוי, כיון דלא שייך פדיון למתנה יהביה ניליה, ואי אמר לאחר ל' יום יהא בני פדוי בהם ואיתנהו המעות לאחר ל' ודאי בנו פדוי, אבל אי נתעכלו המעות לאחר ל' יום רב אמר בנו פדוי מידי דהוי אקדושי אשה, התם לאו אע"ג דנתעכלו המעות הוי קדושין, כגון דאמר התקדשי לי במעות זה לאחר ל' יום, ה"נ ל"ש, ושמואל אמר התם לקדשה עכשיו בידו, הכא אין בידו לפדותו מעכשיו אע"ג דהלכה כרב באסורי הכא הלכתא כשמואל.
<h2>דף מט:</h2>
[קידושין ח' ע"א] ת"ר עגל זה לפדיון בני טלית זה לפ' בני לא אמר כלום, עגל זה בה' סלעים לפדיון בני ה"ז פדוי, ואוקימנא אע"ג דלא שוי ה"ס בנו פדוי היכא דקבלה כהן עלוי', דבדעתו תלוי וסבר וקבל, כי הא דרב כהנא שקל סודרא לפדיון הבן אמר לדידי שוה ה' סלעים. אר"א לא אמרן אלא ר"כ דגברא רבה הוא ומבעי' לי' סודר, אבל כ"ע לא, כי הא דמר בר"א זבן סודרא מאימיה דרבה שוי עשרה בתריסר.
תנן ה' סלעים של בן במנה צורי ל' של עבד, נו"ן של אונס ומפתה, ק' של מוציא שם רע כולם בשקל הקדש במנה של צורי.
וכ' הגאון לענין פדיון בכור בן ישראל א"צ לפדותו אלא במעמד אותו כהן שפדה ממנו, ואם אבי הבן אינו למד הל' ברכות וסדר הפדיון ילמדנו אחר, וששנינו [מגילה כ"ג ע"א] הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן, באדם שמקדיש קרקעותיו ולאדם שאמר דמיו עלי שצריך יו"ד בני אדם פקחין לאמדו כמה שוה, אבל בכור קצוב פדיונו ה' סלעים שהם כ"ח כסף וחצי וחצי דנקא, בפרק נזקין [ב"ק י"א ע"ב] נטרף הבכור בתוך ל' יום אין פודין אותו, דהו"א פדה תפדה לרבות קמ"ל אך חלק.
וכתב בעל הלכות כהן סומא מותר לפדות בכור דכ' בכהנים והיו קודש בהויתן יהיו. גרסינן בירושל' [שקלים פ"ב] ר"ב בשם ר"ל לפי שמכרו בכור של רחל בכ' כסף יהא כל א' פודה בנו בכ' כסף רבי פנחס אמר לפי שמכרו בכור של רחל ונפל לכל אחד ואחד טבע יהי' כל אחד ואחד נותן שקל טבע.
תנן וכולם נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים ופריך אטו כל הני דתני' במתני' אונס ומפתה בני פדיה ה"ק כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות, נפדין בכסף ושוה כסף, תנא חוץ מן השקלים והמעשר והראיון. כ' רב חנינאי ריש מתיבתא הני ה' אסתרי הויין כ' מתקלי דהוו כ"ח זוזי ופלגא זוזי ופלגא דדנקא מהני זוזי דידן דעשרה שבעה.
כתב בעל הלכות ה' שקלים כמה הוא תלתא ששדנג ותילתא, כמה הוו, שיתסר ששדנג ותרי תילתא, דהוי כ"ד זוזי חיורי בציר דנקא, אוסיף עליהו חומש דידהו, דכל מאן דפריק קודש מוסיף חומש, וכמה הוי חומש שתות מלבר, כל חמשא זוזי שדי עליהו זוזא דהוי כולהו כ"ח זוזי ופלגא זוזא ופלגא דנקא בהני זוזי דידן, והאי תוספת שכ' לא ברירא לן דשקלי פדיון קצובים ומה טיבו של תוספת, ואפשר דההוא תוספת שכ' לדר' אחא ברי' דרבא. והאידנא דאשתבש טבעא כדפריק אינש לברי', אי בריר לי' טבעא שפיר לחיי, ואי לא לקבלי' כהן בה"ס, אי נמי ליתב לי' חפצא דשוי' ה"ס ויותר, ואי טעי בשויה ולא שוה ה"ס, מ"מ בנו פדוי היכא דקבלה כהן בכך כרב כהנא [קדושין ח' ע"א] דשקל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי שויה ה"ס ודוקא רב כהנא דגברא רבה הוא ומבעי' לי' סודרא אבל אינש אחרינא לא. ואיכא דגרסי בהאי לישנא אמר רב אשי לא אמרן אלא גברא רבה כר"כ דידע לאחולי אבל כ"ע לא, ומהאי לישנא נפקא דאי נמי לא שוה האי חפצא לשום אינש ה"ס, במחילת הכהן תלי' מלתא ובקבלתו.
<h2>דף נ.</h2>
אמר רבא סלע דאורייתא תלתא ותלתא פי' שלשה ושליש דינר דכ' עשרים גרה השקל ומתרגמינן מעה ופריך סלע של קדש מ"ח פונדיון בתר דאוסיפו עלייהו דתני' כ' גרה השקל מנין שאם רצו להוסיף יוסיף ת"ל יהי' השקל משמע הויה אחרת.
<h2>דף נא.</h2>
אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות. כתב לכהן שחייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו מתנה רשאי, ובהלכות כ' שאינו פדוי ע"י השטר אפי' אם נתן לו אח"כ המעות עד שיאמר לו בשעת נתינת ה' סלעים, הילך בפדיון בני. המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריות שנ' יהיו לך פדה תפדה.
<h2>דף נא:</h2>
ת"ר נטל הכהן והחזיר לו יצא וכך הי' מנהג ר"ט. ר"ח הוי רגיל ושקיל ומהדר, חזיא לההוא גברא דהוי אזיל ואתי קמי' אמר לו לא גמרת ויהבת מדעם ביש עבדת הלכך אין בנך פדוי אם אחזירנו לך. ואי קשי' האיך רגילי... ופדיון הבן בנו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה, ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסיע בבית הגרנות ודאי לעשירים לא הדרו וכי מה מצוה עשו אלא לעניים הדרו, והא דאמר לי' אין בנך פדוי אם אחזיר לך, ודאי אי אמר לי' ברישא יהבית לך ה"ס לפדיון בני ע"מ שתחזירם לי.
